היינו שם – כנס The City as a Commons בבולוניה

בולוניה -כנס העיר כ'נחלת הכלל'

ככל שמתפתח המחקר שלנו, מתחזקים גם הקשרים הבינלאומיים וההכרה שאנו חלק ממגמה מתפתחת בקרב גופים אקדמיים ומקצועיים ברחבי העולם, המתעניינים בעיר כ"נחלת הכלל" ובכלכלה משתפת. תובנה זו הביאה אותנו לכנס שאורגן ע"י ארגון IASC (דהיינו International Association of Study of the Commons) בנושא "The City as a Commons". זהו הכנס הראשון של ארגון זה העוסק בעירוניות. הארגון הינו ארגון ותיק, שבאופן מסורתי עסק במרחבים פתוחים, קואופרטיבים חקלאיים ועוד. הכנס, שנערך בבולוניה -איטליה בתחילת נובמבר 2015, הנו הניסיון הראשון של הארגון לשים את הדגש על העיר והיבטי נחלת הכלל בחיים העירוניים.

מה הוא ה-Common?

Common הוא מודל של משילות ששורשיו באירופה הכפרית כבר במאה ה-18, והוא כולל מודלים של שיתוף בין חקלאים. בשנות ה-60 של המאה ה-20 עלתה המודעות למגבלות כלכלת השוק והשפעתה על הסביבה, דבר שהביא להתפתחות התפיסה של "Commoning" שעיקריה: ניהול עצמי, שליטת החקלאים במשאבים, מחויבות לחוקי הקולקטיב וצמצום קונפליקטים (למשל בין ארגוני חקלאים), תוך מינוף יתרון הגודל, בין היתר במו"מ מול רשויות, חלוקת סיכונים ובמו"מ מסחריים. מהמרחב הכפרי התפתחה התנועה החדשה של ה-common גם לערים, כתגובה לתהליכי מסחור והפרטה בערים. התפתחו ארגוני עובדים וקואופרטיבים, בין היתר בתחומים כמו אנרגיה. אבל בעוד שבתחילת הדרך הקואופרטיבים היו מאוד יציבים, כיום המגמות מצביעות על ניידות רבה, על צורך בגמישות והתאמה למצבים משתנים ויש לבחון מבנים ארגוניים קצרי טווח שיכולים להשתנות בקלות עם השתנות אורח החיים. דרושה גמישות ודינאמיות. נשיאת הארגון פרופ' Tina De Moor הציגה את מטרותיו של הכנס, להרחיב את העקרונות המסורתיים של הארגון לשימוש גם בקונטקסט עירוני על מנת להתמודד עם האתגרים עכשוויים, למשל התאמה למצבים משתנים (ההגירה לאירופה כדוגמא) וחיפוש דרכים ליצירת שיתוף פעולה משולש: ממשלה, כוחות השוק וה-Commons; שילוב של הכוח המקומי עם השלטון המרכזי, שילוב בין דורי ובין שכבות סוציו כלכליות; והשגת חוסן (Resilience) , יעילות, שוויוניות ואיזון בין כולם.

רעיונות והרצאות שבלטו במיוחד:

החזון: איך תראה העיר ב-2040?

Silka Helfrish, מייסדת שותפה של Commons Strategies Group, דיברה על "חזון ל Commons- ל-2040". העיר המשתפת ב-2040 היא עיר דינאמית. יש ניידות רבה בין שימושים: מפעלים ישנים הופכים למוסדות תרבות, מגורים הופכים ל- Co-housing. דפוסי בעלות ישתנו: תהיה בעלות משותפת, יתפתחו קואופרטיבים. יפותח דיור מוגן שקשה יהיה להחזירו לשוק החופשי וכך תהיה הגנה על הדיירים מפני עליית מחירים. מזון ייוצר בעיר בחקלאות עירונית והעיר תהיה "Eatable City". תפותח מדיניות שתקבע כלים לבעלות משותפת, חללים משותפים, שימושים מעורבים ועוד. כל זאת על מנת להגן על קרקע כדי שלא תגיע לשוק החופשי. שימושים לא ייקבעו מראש, על מנת להשאיר גמישות. התנאים צריכים להיות מאפשרים ועיצוב לא צריך להכתיב. קבלת החלטות תהיה בהסכמת התושבים, ואמצעים דיגיטליים יסייעו לקבלת החלטות.

אז מה אומרים מומחי העולם על Uber ו- Airbnb?

Eleni Katrini, דוקטורנטית באוניברסיטת קרנגי מלון בארה"ב, דיברה על הקשר וההבדלים בין כלכלה שיתופית לקיימות. לטענתה, כלכלה שיתופית בדרך כלל מתרחשת בין זרים: מכירת שירותים, פלטפורמות עסקיות וכו'. בדרך כלל לא נדרש עקרון של אמון בין המוכרים לקונים. לעומת זאת נדרש ניהול חיצוני. לכן כלכלה שיתופית אינה דוגמה לcommon. כך למשל coutch surfing היא common וairbnb- אינה כזו, שכן airbnb אינו מנוהל בשיתוף והוא מנוהל תמורת רווח. יוזמות כאלו, המעוגנות בכלכלה המבוססת מנגנוני שוק, פוגעות בתחרות, מעלות את שכר הדירה, פוגעות בפרנסה של נהגי מוניות וכו. בנוסף יש לחבר את האינטרס הכלכלי עם הסביבתי.
הגישה המבוססת על כלכלת שוק בלבד פחות מקיימת מכמה היבטים:
• התבססות על ידע דיגיטלי שאינו מאפשר נגישות לכל אחד.
• לעיתים מעודדת יצירת פעילות שאינה סביבתית (אובר המעודדת שימוש ברכב למשל)
• שימוש במיתוג ופרסום אינו מתאים לתפיסת ה- common
קיימת כיום גישה אלטרנטיבית המדברת על תרבות שיתופית (Sharing Culture) במקום כלכלה שיתופית. היא רואה בשכונות ובקרבה הגיאוגרפית מרכיב מרכזי של Urban Commons. התרבות השיתופית מיועדת לניהול מקיים של החיים היומיומיים. היא מבוססת על תרבות מקומית, הכרות, בניית אמון בהדרגה וטוויית רשת של קשרים חברתיים, תוך שהיא מבוססת על קירבה פיזית ולא רק על פלטפורמות דיגיטליות. מדברים על תפיסה חדשה לפיה "אין אני ללא אתה". אדם אינו יכול להיות חופשי מיחסים. Commoning היא דרך חיים שמובילה לקהילה עירונית מקיימת יותר, הן באופן בו היא מתייחסת לשימושי קרקע (למשל דירות יהפכו ל co housing והחלוקה תהיה מחדש לפי צרכי הדיירים – ולא השכרת דירות ע"י גורם חיצוני) ומזון שהעיר צורכת ייוצר בתוכה.

Smorto Guido מאוניברסיטת Palmero, מאמין כי החברות הגדולות (כגון אובר) מפריעות לתהליכים קהילתיים וכי כיום יש למעשה מלחמה בין יוזמות הכלכלה השיתופית לבין חיזוק עסקים מקומיים. בדיון על ערים משתפות יש הרבה עיסוק בחדשנות. דווקא בהיותה מבוססת על יעילות ועל טכנולוגיות חדשניות, עלולה העיר המשתפת ליצור מנגנון שיביא גם לאי שוויון. תאוריית המעמד היצירתי (פלורידה) מעודדת דווקא צרכנים צעירים ומתוחכמים, ואין תשומת לב לאוכלוסיות מוחלשות שלא יוצרות ביקושים. המידע המשוכלל מאפשר להעביר מידע לחזקים: אפליקציות של מקומות חניה למשל – מאפשרת לחזקים למצוא חניה קודם. הדבר סותר הקטנת פערים ושוויוניות ויוצר סכנת אפליה של קבוצות מוחלשות. נוצרות כאן סכנות חדשות ל-Sharing wash בדומה ל-green wash ו-Crowd Based Capitalism . לכן צריך מסגרת חדשה – כלכלה שיתופית מקומית.
צריך לחפש את הקשר בין ה- commons לכלכלה שיתופית שכן פעילות של כלכלה שיתופית אינה יכולה להיות באוריינטציה קהילתית. Smorto ממליץ לחפש את הפתרון בעזרת מקומיות על בסיס גיאוגרפי, אמון, הכלה ורגולציה מתאימה.

גם David Bollier ו-Michel Bauwens, מובילי חשיבה בנושא commons, שותפים להתנגדות לגופים הגדולים של הכלכלה השיתופית כמו אובר. הם חושבים שערים צריכות לייצר את הפתרונות במקום לאמץ פתרונות של התאגידים הגדולים. הם מדברים על קוד פתוח, כשהערים צריכות לייצר את התנאים. אין לצפות שפתרונות כאלו יקרו רק מלמטה למעלה, ולכן נדרש סיוע עירוני. במצב הקיים עיקר היוזמות הן של התאגידים הגדולים. יוזמות מלמטה הן קטנות ומעטות מדי. אומנם קואופרטיבים של מזון, גינות וכד' נחמדים, אך זה לא יעשה את השינוי. צריך לשנות את קנה המידה, וכאן נכנס תפקידה של העירייה. ערים שהולכות בכיוון: בולוניה, סיאול, ברצלונה, וכן ארצות כניו זילנד עם enspiral.com (העוסק בהקטנת סיכונים ובתקציב השתתפותי), והולנד (Bread Fund). הארגונים שנוצרים היום אינם קואופרטיבים, אלא הם יזמים על בסיס קבוצתי. נוצר מכניזם חדש של סולידריות. האתגר הוא להביא גופים לפעול ביחד. ליצור אקו סיסטמה של שיתוף, כפי שקורה למשל בהאבים השונים. בארה"ב קיים כבר נתח משמעותי של השוק שפועל ביוזמות של שיתוף. כדי שזה יעבוד נדרשים שיתוף, קיימות וסולידריות ביחד. כלים קיימים: מטבעות חלופיים, חוזים חכמים מבוססים על הקבוצה ועוד.

העיר כנחלת הכלל- דוגמאות מהעולם

בכנס הוצגו מגוון דוגמאות מעשיות, ביניהן: בעיר מלמו בשבדיה, תוכנן פרויקט מגורים בבעלות משותפת (Co Design of Housing). בשנות ה-70 דברו על Participatory Design. כיום עברו ל-Co Designing שעקרונותיו גמישות ואפשרות לשינוי. לא תמיד ניתן להגיע להסכמות, ולפעמים הסכמה על המכנה המשותף הנמוך לא טובה. במסגרת תפיסה של Agonistic Democracy, עיריית מלמו הקימה פלטפורמה לחדשנות. הכניסו אנשי עירייה למבנה הארגוני של קבוצות השיתוף. עברו מפרוייקטים בודדים למבנה קבוע וכך מיסדו את התכנון בשותפות עם המשתמשים. דוגמה נוספת שהוצגה היא Kitchen team מאתונה, פרוייקט של עידוד שימוש בחללים משותפים עבור מהגרים מאריתראה ואתיופיה. ארגון ללא מטרות רווח מפעיל את הפרוייקט ומסייע למהגרים למצוא מקור הכנסה בדרכים של שיתוף. הוקמו 6 מטבחים בהם המהגרים מבשלים ומוכרים את התבשילים. שיטת העבודה מבוססת על שיתוף, אמון וניהול הוריזונטלי.

ולסיכום…

הכנס שפך אור על החשיבות של "נחלת הכלל" כדרך לקידום אורח חיים מקיים ושוויוני, והבהיר כי לא כל כלכלה שיתופית הינה בהכרח מקדמת קיימות, וכי אורח חיים מקיים כולל היבטים רחבים יותר של שיתוף, אמון ומעורבות אזרחית.