המלצות המדיניות

פרויקט קיימות עירונית: משלב המחקר המעשי לשלב המלצות המדיניות

פרויקט קיימות עירונית- מסמך המלצות המדיניות

פרויקט קיימות עירונית- המסמך הסופי

המסמך הסופי של הפרויקט יצא לאור בינואר 2017. במסמך מפורסמות המלצות מדיניות להטמעת קיימות עירונית ברשויות מקומיות. (לתקציר באנגלית | EXECUTIVE SUMMARY)

בנוסף, תוכלו לקרוא את ההמלצות הנפרדות לפי נושאי העבודה לשלב המלצות המדיניות, הנוגעים לשלושה ערוצים: ערוץ כלכלי: כלים עירוניים לעידוד הכלכלה המשתפתערוץ קהילתי: קידום ערכי קיימות באמצעות קהילות מקומיותוערוץ מרחבי: שימושים חדשים במרחב הציבורי והתמודדות עם טשטוש הגבולות בין פרטי לציבורי.

ערוץ מרחבי- המרחב הציבורי

את נושא המרחב הציבורי הובילו אדריכל עודד קוטוק ודרור קוכן. דוח מסכם

לדבריהם, השימוש במרחבים הציבוריים לא השתנה הרבה בעשורים האחרונים. עד היום הרשויות, המתכננים ושאר הנוגעים בדבר מסווגים את המרחב הציבורי לפי צורה (רחוב, כיכר), ולא, כפי שמתבקש – לפי השימוש שנעשה בו. בנוסף, הם מציינים כי כולנו כלואים בהתייחסות למרחב הציבורי הקיים ולשימושים המוכרים בו ומתקשים לדמיין מרחב ציבורי עתידי, אשר יענה על שימושים משתנים. לפיכך, מתמקדים החוקרים בחיפוש אחר אופני שימוש חדשים במרחב הציבורי. הם מציגים מגוון רחב של שימושים שכאלו ומציעים עבורם מנגנוני התאמה.

כך למשל- מרחבים מודולריים וניידים, המזכירים קצת את טרנד ה"פופ-אפ", שבהם ציוד ממונע או מתקפל יכול להיות מושם במקום ולאפשר שימוש ציבורי במרחב במחזוריות לפי תקופות, עונתיות או צורך.

שימוש אחר למרחבים יכול להיות כתחנה רב תחומית – שימושים לא שגרתיים או משתמשים חדשים למקום בו אנו רגילים לפעולה ציבורית אחת (למשל לתחנות אוטובוס), מנצלים לא רק את המרחב, אלא גם את הזמן הלא מנוצל.

כולנו מכירים את השימוש במרחב ציבורי כמקום של עבודה – מחקרים שנעשו מראים שאולי כיום אנשים מרבים לעבוד במרחב הציבורי, אבל למעשה במקרים רבים הם מצויים תודעתית בבועה מנותקת מהמרחב הציבורי, ובנוסף, באופן פרדוקסלי, הם גם לא כל כך עובדים אלא עוסקים בעניינים חברתיים (דרך המחשב, לא בסביבה המיידית). את זה ניתן לצרף למחקרים העוסקים באנשים העובדים מהבית ומדווחים על תחושת בדידות. עבודה מבתי קפה וכד' נותנת מענה לתחושת הבדידות במקרים רבים. ניתן לקחת עובדות אלו ולנסות להלביש שימושים חדשים למרחב הציבורי שמטרתם להתמודד עם סוג הבעיות הזה.

כיוון מעניין במיוחד הינו שימוש במרחב העבודה לצרכים נוספים. אנו מכירים ניצנים של התופעה, כגון בנקים וגופים אחרים שנותנים להתארגנויות קהילתיות וחברתיות להשתמש באולמי הרצאות לצורך סדנאות או מפגשים מחוץ לשעות העבודה הרגילות. עם זאת, המחקר מראה שזה רק מגרד את קצה קצהו של הפוטנציאל. כך למשל, אחד החסמים הגדולים ביותר לשימוש במרחב עבודה לצרכים נוספים (לא רק במתחמי עבודה אלא גם בשימוש משני במרחבים ציבוריים כמו מוסדות חינוך או מתנ"סים) הוא שאלת הפגיעה במרחב של העובדים הקבועים. פתרון מעניין במיוחד מגיע, איך לא, מתחום העיצוב (קראו כאן עוד על עיצוב ככלי לקיימות), בהצעה למשרד בו תחנת העבודה מתקפלת ומאופסנת בתקרה ומאפשרת בשעות אחה"צ שימוש אחר במרחב, בלי לפגוע בשולחן של העובד (מה שד"ר ליה אטינגר הכתירה כ"מעריסה לעריסה" של עיצוב חללים).

כל המודלים הללו מציגים מגוון רחב של בעיות ושאלות וצורך לשנות לחלוטין תפישות קיימות בדבר בעלות, ריבונות, אוטונומיה של הקהילה ועוד, וגם שאלות פרקטיות כגון- של מי האחריות לשמור על ניקיון המקום ועל שלמותו. המלצות המדיניות של פרויקט קיימות עירונית יעסקו גם בהיבטים אלה.

הערוץ הכלכלי- כלכלת שיתוף דוח מסכם

 

פורום WEconomize, דר' צפריר בלוך ודר' יאיר פרידמן, מובילים נושא זה. הצוות מתמודד עם שלוש סוגיות מרכזיות: ייעול שימוש בשטחים, סוגיות הקשורות בעסקים קטנים וספריות עירוניות.


כפי שעלה בנושא המרחב הציבורי, גם מהמחקר בנוגע לכלכלת השיתוף, עולה כי פעמים רבות רשויות מקומיות אינן מודעות לכלל הנכסים הציבוריים הפנויים שבידן. הערכת הצוות היא שלפחות 20% מכלל הנכסים שבבעלות העירייה אינם בהכרח מוכרים לגורמים הרלוונטיים בעירייה ולא תמיד יש תמונה מלאה של מי, איך, כמה ולמה משתמשים בנכסים אלו.

דוגמא לשימושים חדשים ומעניינים יכולות להוות הספריות הציבוריות. שטחה של ספריה ציבורית ממוצעת הינו 900 מ"ר בנוי. הספריות מתמודדות כיום עם שאלה של שינוי יעודן והתאמתן לעידן החדש. דוגמא שהועלתה היא בקשה של קבוצות סטודנטים להגיע לספריות העירוניות בשעות הערב, כשהן סגורות, ולהשתמש בחללים שלהן ללימוד שם כקבוצות, במקום לחצות את כל העיר בלילה ולהגיע לספריה של האוניברסיטה.

לספריות יש לא רק שטח אלא גם ידע, תוכנה והתמחות בניהול מלאי. זהו אספקט מעניין במיוחד, כיוון שמומחיות זו מתאימה לא רק לספרים אלא גם לספריות ציוד שכונתיות,  בין אם ספריית השאלה לכלי גינה או כלי בית.

סוגיה ששבה ועולה הינה הדרך בה ניתן בגופים גדולים ומורכבים כמו עיריות, למצות על הצד היעיל ביותר את כלל הנכסים שנמצאים בתת שימוש. כלכלת שיתוף יכולה לעזור גם כאן באיסוף המידע על נכסים לא מנוצלים והצלבתו עם הצרכים השונים, ועל ידי כך לגייס את האגפים השונים בעירייה "לסחור" ביניהם בשטחים. עם זאת יש להביא בחשבון שמהלך כזה עשוי לעורר התנגדויות – החל מהקושי של עובדים להצהיר שהם מנהלים את הנכסים שברשותם בצורה לא מיטבית, חשש מסיווג כ"לא יעילים", ועד לחשש מבני מוצדק שברגע שיסכימו עם הצהרה שמשאב שבניהולם נמצא בתת שימוש, ייקחו אותו מאחריותם או יקצצו בתקציבם.

בעיה נוספת הינה ניהול השימושים. כיצד מנהלים את כל המערך המורכב הזה בלי לפגוע באיש? מי אחראי על ניקיון ושלמות הנכס? מי אחראי על התשלום בגין הוצאות חשמל, ניקיון ושמירה? ומי אחראי לביטוח? הפתרונות נעים בין הפרדה של היבטי התוכן מההיבטים הטכניים, שיועברו לחברת ניהול (פתרון לא פשוט בפני עצמו, הנאלץ להתמודד עם מודלים שכל עניינם מקסום הרווח בלבד) וכלה בהבנה שכדאי להתחיל את היישום בפרויקטים פשוטים ולהגיע לפתרונות יותר מורכבים רק בהמשך.

נקודה אחרת בה עוסקים חוקרינו בנושא כלכלת השיתוף הינה שאלת העסקים הקטנים. מתברר כי בשגרה הציבור די אדיש לעסקים אלו, למרות שכל הנתונים מצביעים על כך שדווקא העסקים הקטנים הם אלו שמשאירים את רוב הונם (מכל הסוגים) בקהילה, בניגוד לחברות בקנה מידה ארצי וגלובלי. בישראל מוכרת לנו התופעה לפיה בעתות מצוקה יש יותר נכונות של הקהל לקנות מעסקים קטנים ואפילו לא בהכרח ליד הבית (כגון הקניות המאורגנות של תושבי תל אביב והמרכז בעסקים הקטנים של עוטף עזה בעבר). נשאלת השאלה כיצד ניתן למנף זאת לעשייה שבשגרה בעתות שלווה.

בהקשר זה הוצג מודל מרתק, הלקוח מעולמה של תנועת ה-slow food המציעה לעסקים הקטנים מתחום המזון המקומי פתרון מ-slow food לslow money: פתרון בצורת מנגנון  credible המאפשר גיוס של כסף, אבל גם של מחויבות ונאמנות מקומית לטובת העסקים המקומיים.

בארה"ב גייסה התנועה בדרך זו עשרות מיליוני דולרים לטובת יצרני מזון מקומי. ה"קרדיבל" דומה לכרטיסים שמקדמות חברות מזון גדולות (למשל ארומה קארד- המאפשר לשלם מראש על 9 כוסות קפה ולקבל בבוא העת את העשירית חינם). הבעיה במודלים כאלו היא שבדרך כלל הם מתאימים לחברות גדולות. לעסקים קטנים אין את הפנאי והזמן לעסוק בתרגילי שיווק מסוג זה ואין להם את האמצעים הטכנולוגיים והאחרים הנדרשים לצורך כך. רווחיות המודל תלויה במקרים רבים בהיקף מחזור גדול, מה שהעסקים המקומיים הקטנים אינם יכולים לבסס. יצירת מנגנוני "קרדיבל" עירוניים מאפשרת עקיפה של בעיות אלו, אולם לא פותרת את שאלת אדישות מרבית הציבור. בדיון פנימי של חוקרי הפרויקט, עלו שאלות העוסקות בסוג הקהל שמאמץ מודלים שכאלו וסוגיית הנאמנות של הקהל לעסק המקומי למול מידת היציבות והביטחון, המצומצמים לכאורה, שהמהלך יכול להציע.

הערוץ הקהילתי:

דוח מסכםיואב אגוזי, שרון בנד חברוני, ד"ר ליה אטינגר ועידית אלחסיד מובילים את הנושא עבור פרויקט קיימות עירונית. אנו מסתכלים על קהילות ועל קנה המידה השכונתי כקנה מידה שמתאים לקדם בו את ערכי הקיימות. זאת על ידי רתימת יוזמות הפעילות בשטח והצבת מטרות קרובות ומיידיות שניתן לבצע. התקיימה סדנת מומחים ובה גובשו המלצות לכלים עירוניים שיעודדו את השימוש בקהילות כמנוף לקידום קיימות בעיר. נידונה חשיבותם של שחקני אמצע (שחקני תיווך) המתווכים בין התושבים וגורמים שונים בקהילה (הורים, יזמים חברתיים, סוחרים מקומיים) לבין הרשויות. שחקנים אלו יודעים לדבר הן את שפת הבירוקרטיה העירונית והן את שפת הפעילים הצומחים בשטח, גם כשאלו לא תמיד יודעים להגדיר עד הסוף לאן הם מכוונים.

לכתבתו של העיתונאי צפריר רינת ב"הארץ" בעקבות פגישת ועדת הליווי

לכתבתו של העיתונאי צפריר רינת ב"הארץ" על הפרויקט

כיצד מעודדים אורח חיים מקיים בעיר? פרויקט קיימות עירונית, לקראת המלצות מדיניות

כיצד מעודדים אורח חיים מקיים בעיר? פרויקט קיימות עירונית, לקראת המלצות מדיניות