ניוזלטר מס. 2- אפריל 2014

מדברים על קיימות עירונית

אלון פילץ *

ייחודו של פרויקט "קיימות עירונית" הינו באופיו היישומי. בשל כך מלווה הפרויקט על-ידי וועדה ציבורית הכוללת מקבלי החלטות ואישים בולטים ממשרדי ממשלה, מהשלטון המקומי, מהמגזר הפרטי, נציגי ארגונים המובילים פעילות חדשנית בארץ ועוד, שתפקידם לסייע בהכוונת הפרויקט והתאמתו ליישום בתנאי אמת. אחד הנציגים הבולטים של המגזר העסקי בועדה המלווה הוא אלון פילץ, מנכ"ל דיזנגוף סנטר, ומי שהעסק שהוא מנהל משקף יותר מכל את הלב הפועם של העירוניות. לכן רצינו להבין מה מביא את אלון להתעסקות בנושא הקיימות העירונית.

אלון מתחיל את התייחסותו דווקא דרך עולם הצדק החברתי. "כמו הרבה אנשים בתל אביב ובעולם גם אני חשתי, כבר לפני מספר שנים, תחושת אי נוחות מהמשך צורת ההתנהלות של "עסקים כרגיל" לנוכח פערים חברתיים וכלכליים בחברה שלנו. הייתי חלק מקבוצת חשיבה של אנשים שעסקו בנושא החברתי ובמציאת דרכים להתמודד עם אי הצדק החלוקתי עוד לפני אירועי המחאה החברתית של קיץ 2011. המחאה וספיחיה אף הגבירו אצלי את התחושה שמשהו קורה במעגלים רבים, וחיפשתי כיצד ניתן להשפיע על החברה והכלכלה בצורה חיובית. כבר ב-2010 החלטתי על מעבר להעסקה ישירה של עובדי הקבלן אצלנו, בתחילה עובדי השמירה ושנה לאחר מכן עובדי הניקיון. כיום אני יכול להגיד שההעסקה הישירה של עובדי קבלן  יצרה תחושת גאווה גדולה ותחושת ערך רבה בארגון, בקרב העובדים החדשים, הוותיקים ודרגי הניהול. ממהלך זה למדתי שאצל מנהלים באשר הם יש פחד או מבוכה לדבר על דברים שלא ניתן לתרגם למספרים. ישנם מונחים שנמצאים בתודעה שלנו כבני אדם והופכים ללא לגיטימיים בתוך השיח העסקי. מצאתי שאפילו אני, כמנהל וכבעלים, גם אני נבוך לומר שזה הדבר הנכון לעשות, כי העולם העסקי מדגיש שלמנהל מותר לדבר רק במונחי עלות תועלת".

אלון הוא, בין היתר, גם בוגר תכנית העמיתים של מרכז השל, ומנסה כל הזמן לבחון מהי התנהלות מקיימת לפרויקט עירוני מסחרי כמו דיזינגוף סנטר. שאלנו אותו כיצד ניתן לחבר את רעיונות הקיימות למקום שמוקדש לצרכנות וצריכה וכן מהווה חלק מתרבות הקניונים, שיש הטוענים שגוזלת מהעירוניות את המרקם הקהילתי המקיים שבה. תשובותיו היו מרתקות: "אני מנהל עסק שהוא מרכז לשירותים, קניות ובידור. מובן שאנו חלק מתרבות הצריכה וברור גם שחלק נכבד מהצריכה שלנו הינה של מוצרים ושירותים להם אנו זקוקים לצורך קיום בסיסי שלנו (מזון, ביגוד, שירותי בריאות, אופטיקה וכדומה). עם זאת, ידוע שצריכה מופרזת הינה דבר בעייתי בהיבט התרבותי והסביבתי. אותי מעניין לראות אם יש דרכים לנתב את הצריכה  גם לכיוונים מקיימים. הסנטר נבנה בשנות ה-70 עם האדריכלות של אז- חנויות קטנות, רובן בבעלות פרטית, הרבה עסקים פרטיים משפחתיים שמתקיימים לצד הרשתות. הסנטר נמצא בלב העיר ומתפקד כמו רחוב מקורה ובשונה ממרבית הקניונים הוא לא מוציא את הפעילות המסחרית מתוך העיר אל פאתיה, אלא משתלב באופן מיוחד בסביבה העירונית שלו. פחות מ-20% מהקונים מגיעים ברכבים, הרוב מגיעים  ברגל, באופניים ובתחבורה ציבורית.

כמנהל מרכז מסחרי אני מתמודד עם תופעות מקומיות וגם עם מגמות המתרחשות ברמה הגלובלית. למשל, התחזקות המותגים הבינלאומיים החזקים על פני רשתות ויצרנים מקומיים. זה גם עניין תרבותי של העדפת מותגים זרים עם ניחוח בינלאומי, אבל לא פחות מכך מדובר בהתחזקות של תאגידי ענק המייצרים בזול ולמעשה מחסלים תחרות מקומית בכל רחבי העולם המערבי העשיר. הדבר בולט בעיקר בתחום האופנה, אבל מתרחב גם לתחומים נוספים. במטרה להפוך את הסנטר למקום מקיים הקמנו השנה מחלקת קיימות אשר בוחנת את ההתנהלות שלנו דרך פרספקטיבה זו. המחלקה עובדת בשלושה מישורים: הראשון- בחינה פנימה של התנהלות הארגון ביחס לניצול משאבים (מים, חשמל, אשפה וכו'), השני- התנהלות העסקים הפועלים בבניין, והשלישי- מתן שירותים לצרכנים/קונים בבניין.

הנושאים בהם תעסוק מחלקת הקיימות של הסנטר הם: הפחתת טביעת רגל סביבתית, טיפול בהפרדת פסולת, חקלאות עירונית על גגות הסנטר, מיסוד פעילויות עם הקהילה העירונית ובתי הספר בסביבה וכן בניסיון לקדם בנייה ירוקה בתוך הסנטר עצמו ובקרב רשתות הפועלות בו.

אחד הנושאים הקרובים ללבי הוא האיזון הפחמני. הסנטר הוא  בניין גדול שיכול להגיע לאיזון פחמני ולהיות בעל השפעה ולשמש מודל לבניינים אחרים. אומרים לי שהפחתה של טביעת הרגל הסביבתית לא מעניינת אף אחד ואני מרגיש שכן. התחלנו בפעולות לטובת חיסכון באנרגיה ובמקביל השגנו איזון פחמני ברמה של 5% מפליטות הפחמן של הבניין. יעד המדינה ל-2020 עומד על הפחתה של 20% בפחמן ואנו רוצים להגיע ליעד הפחתה של  50%. אם תבואו ב-2020 לשאול אותי אני מקווה שאז היעד שלי יהיה 100%".

אם היינו לוקחים אותך כיועץ לפרויקט מה היית ממליץ לנו?

"חשבתי שחסר הנושא של לימודי תרבות ושהוא עשוי להיות מאוד משמעותי, הייתי ממליץ לצרף לפרויקט מומחה לתרבות. תרבות הצריכה היא אלמנט חזק תרבותית המושפע מפרסומות, מסגידה לכסף, ומגיבורי התרבות העשירים של העידן הנוכחי. לכן, מעבר לנושאי המחקר השונים בפרויקט, כדאי להתייחס גם לצד התרבותי המניע חלק מהצריכה המיותרת והבולמוסית. נניח שבמקום לקנות כמתנה מוצר  ב-400 ש"ח אני אקנה מסג' באותו סכום, או אזמין להופעה, או לסדנה חוויתית, זה תהליך שכבר קורה – מעבר ממוצרים לשירותים. בארה"ב, לדוגמה, קיימת כבר שנים רבות התופעה שבמקום להביא מתנה חפצית תורמים משהו בשם המקבל. לדעתי זה כיוון שניתן לפתח אותו גם בארץ ובכך לשמור מצד אחד על הרצון שלנו לצרוך, לבזבז וליהנות מקנייה ומצד שני לעשות זאת באופן שפוגע פחות בסביבה.

אני מניח שהדרך לשמר את החיוניות של הערים והשכונות היא על-ידי דאגה שסך כל המסחר העירוני יהיה מקומי, ניתן להשגה במרחק הליכה, לא דברים שמחייבים יציאה מהעיר, לא להוציא את כל הכסף מחוץ לעיר או לשים בידיים של מישהו אחד. בתכניות מיתאר צריך לעצור פיתוח אחר ולקדם מסחר בלב העיר. ערים שאין בהן את זה, אין בית קפה, או קניות, או בנק, הן רק בתי מגורים. בלי המסחר אין חיים". "אחת הבעיות של התנועה הסביבתית זו התמודדות עם השאלה ממה יתקיימו האנשים אם תהייה ירידה חדה בצריכה? זו מן רכבת שדים שלא ברור איך יורדים ממנה. צריך משרות, בולמוס הצרכנות מביא לתהליכים של ייצור, הפצה, מכירה, תעסוקה, שכירות שטחי נדל"ן וכן הלאה. השאלה הנשאלת היא כיצד אפשר חברתית וכלכלית לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה? אני לא בטוח שיש על כך תשובה".

במענה לשאלה איזה רעיון שהועלה במפגש הועדה המלווה משך את תשומת לבו, ענה אלון: "התרשמתי מהרעיון שהעלתה ד"ר יעל פרג מבית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי לפיו אסטרטגיית שינוי יכולה להתרחש גם מהאמצע החוצה ולא רק מלמעלה למטה או מלמטה למעלה. באמצע יש המון שחקנים שיכולים להיות סוכני שינוי משמעותיים, למרות שהם אולי לא חושבים אינטואיטיבית על קיימות אבל אם יחשבו תהייה להם השפעה רבה על התנהגות בפועל. לדעתי, אני באופן אישי נמצא שם באמצע וממקום זה אנסה לבחון את אפשרויות הפעולה שיוצרות השפעה חיובית".

 * אלון פילץ – מנכ"ל ומבעלי דיזנגוף סנטר, בעל תואר שני במינהל ציבורי מאוניברסיטת ת"א ובוגר תכנית העמיתים של השל. חבר הועדה המלווה הציבורית של פרויקט קיימות עירונית.